בדידות בגיל השלישי: כך שומרים על קשרים חברתיים ועל שמחת חיים

הילדים גדלו ועברו לגור בעיר אחרת, החברים מהעבודה כבר לא מתקשרים כמו פעם, ובן הזוג שהיה שם תמיד אולי כבר איננו. בדידות היא אחת התופעות הנפוצות והפחות מדוברות בגיל השלישי. היא לא תמיד נראית מבחוץ, ולפעמים גם מי שחווה אותה מתבייש להודות בה. אבל אנשי מקצוע מתייחסים אליה היום ברצינות רבה, כי ההשפעה שלה חורגת הרבה מעבר לתחושה של עצב. בדידות מתמשכת קשורה לפגיעה בשינה, בתיאבון, במצב הרוח ובבריאות הגופנית, ולכן ההתמודדות איתה היא חלק מרכזי בשמירה על איכות החיים.

בדידות היא לא רק להיות לבד

חשוב להבחין בין לבד לבין בודד. יש אנשים שגרים לבד ונהנים מהשקט ומהעצמאות, ויש אנשים שמוקפים במשפחה ובכל זאת מרגישים שאף אחד לא באמת רואה אותם. הבדידות היא תחושה סובייקטיבית של פער בין הקשרים שיש לנו לבין הקשרים שהיינו רוצים שיהיו.

בגיל מבוגר יש כמה רגעים שבהם הסיכון גובר: הפרישה מהעבודה, שמעלימה בבת אחת מעגל חברתי שלם; פטירה של בן זוג או חברים קרובים; ירידה בניידות או בשמיעה, שמקשה על השתתפות בשיחות ובאירועים; ומעבר דירה, למשל לדירה קטנה יותר או קרוב לילדים, שמנתק מהשכונה המוכרת.

סימנים שכדאי לשים לב אליהם

לא תמיד קל לזהות בדידות, במיוחד אצל ההורים שלנו, שרגילים לומר שהכול בסדר. כמה סימנים יכולים לרמוז שמשהו לא בסדר: הסתגרות בבית וויתור על פעילויות שבעבר אהבו, ירידה בהקפדה על לבוש, על ניקיון או על אוכל, שינויים בדפוסי שינה, שיחות טלפון ארוכות במיוחד שבהן קשה לסיים, או לחלופין חוסר עניין לדבר בכלל.

כשהבדידות מלווה בעצב מתמשך, באובדן תקווה או בירידה חדה בתפקוד, חשוב לפנות לרופא המשפחה או לאיש מקצוע בתחום בריאות הנפש. דיכאון בגיל מבוגר הוא מצב שכיח ובר טיפול, והוא לא חלק בלתי נמנע מההזדקנות.

למצוא מסגרת: מרכזי יום, חוגים והתנדבות

אחת הדרכים היעילות ביותר להתמודד עם בדידות היא מסגרת קבועה, שנותנת סיבה לצאת מהבית ולפגוש אנשים. כמעט בכל עיר בישראל פועלים מועדונים לגמלאים, מרכזי יום, אוניברסיטאות לגיל השלישי וחוגים במתנ״סים. ההיצע רחב: הרצאות בהיסטוריה, סדנאות כתיבה, מקהלות, קבוצות שחמט, טיולים מאורגנים ושיעורי מחשבים.

ההתנדבות היא עולם שלם בפני עצמו. גמלאים רבים מוצאים משמעות בעזרה לתלמידים בבתי ספר, בליווי חולים בבתי חולים, בעבודה בבנק מזון או בהדרכה במוזיאונים. ההתנדבות מחזירה את התחושה שיש למה לקום בבוקר ושיש מי שזקוק לניסיון ולידע שנצברו במשך שנים.

הטכנולוגיה כגשר, לא כתחליף

שיחות וידאו עם הנכדים, קבוצות ווטסאפ משפחתיות ורשתות חברתיות יכולות לקרב מרחקים בצורה שלא הייתה אפשרית לפני דור. מבוגר שלמד לשלוח תמונה, לענות לשיחת וידאו או להשתתף בהרצאה מקוונת, פותח לעצמו חלון לעולם. כדאי להשקיע בהדרכה סבלנית, ולהתאים את המכשיר: גופן גדול, מעט אפליקציות על המסך וקיצורי דרך לאנשי הקשר החשובים.

עם זאת, הטכנולוגיה לא מחליפה מפגש אנושי. שיחה בטלפון טובה יותר משום דבר, אבל ביקור, ארוחה משותפת או הליכה ביחד מעניקים חום שאין לו תחליף.

מה בני המשפחה יכולים לעשות

הילדים והנכדים הם לעיתים הקשר החשוב ביותר, ודווקא הם נמצאים לא פעם במרוץ של עבודה וגידול ילדים. לא צריך הרבה כדי לעשות הבדל. כמה רעיונות פשוטים:

• לקבוע שיחת טלפון קבועה, באותה שעה בכל יום או כמה פעמים בשבוע, כדי שתהיה ציפייה.
• לשתף את ההורים בהחלטות קטנות ובחיים היומיומיים, ולא רק לשאול לשלומם.
• לבקש עזרה: מתכון, תיקון, עצה או שמירה על הנכדים, כדי שירגישו נחוצים.
• לעודד ולהסיע לפעילות חברתית, במיוחד בהתחלה, כשהצעד הראשון הוא הקשה ביותר.

חיית מחמד, שכנים וקהילה

לא כל קשר חייב להיות משפחתי. חתול או כלב קטן יכולים להעניק שגרה, אחריות וחברה, וכלב גם מוציא את בעליו להליכות יומיות שבהן פוגשים שכנים. כמובן שצריך לוודא שהטיפול בבעל החיים מתאים ליכולות הפיזיות ולמצב הכלכלי.

גם השכנים הם משאב שלא כדאי לזלזל בו. היכרות עם השכנים בבניין, השתתפות בפעילות של בית הכנסת או המרכז הקהילתי, ואפילו שיחה קבועה עם המוכר בחנות השכונתית, יוצרות רשת ביטחון חברתית שמפחיתה את תחושת הבדידות.

הצעד הראשון: איך מתגברים על המבוכה

רבים מהמבוגרים שמרגישים בודדים יודעים היטב שיש מועדון בשכונה או חוג במתנ״ס, אבל מתקשים להגיע אליו. המחשבה להיכנס לחדר מלא באנשים זרים, בגיל שבו כבר לא מכירים חברים חדשים בקלות, יכולה להיות מרתיעה. התחושה הזאת טבעית לגמרי, וכדאי להתייחס אליה בהבנה ולא בביקורת.

יש כמה דרכים להקל על ההתחלה. אפשר להגיע בפעם הראשונה עם חבר, שכן או בן משפחה. אפשר לבחור פעילות שיש בה משימה משותפת, כמו מקהלה, סדנת קרמיקה או גינה קהילתית, שבה השיחה מתפתחת מעצמה סביב העשייה ולא דורשת יוזמה חברתית. כדאי גם להתחייב מראש לשלושה או ארבעה מפגשים לפני שמחליטים אם זה מתאים, כי הפגישה הראשונה היא כמעט תמיד הקשה ביותר. רכזי פעילות במרכזים לגיל השלישי מנוסים בקליטת משתתפים חדשים, ושיחה מקדימה איתם יכולה להוריד הרבה מהלחץ ולעזור למצוא את המסגרת המתאימה ביותר.

לסיכום

בדידות בגיל השלישי היא לא גזירת גורל. היא מצב שאפשר לזהות, לדבר עליו ולטפל בו, בעזרת מסגרות חברתיות, התנדבות, טכנולוגיה, קשר משפחתי קבוע וקהילה תומכת. הצעד הראשון לפעמים קשה, אבל הוא פותח את הדלת לחיים מלאים יותר, עם אנשים, עניין ותחושת שייכות.